במשך זמן רב רציתי לכתוב על הקיבוצים, צורת התיישבות הייחודית למדינת ישראל, והמבוססת על ערכים של שוויון ושיתוף כלכלי. בשלב הראשון לא היה לי מידע רב, אבל לאט לאט התחלתי לקבל מידע מאנשים שונים. חלק גדול מהמידע נלקח מהתנועה הקיבוצית, באמצעות חיפושים מסוימים בגוגל. מידע נוסף קיבלתי מעיתונאי ישראל בשם ליאור. ככל שחלף הזמן, הצטברו אצלי יותר ויותר חומרים על אודות הקיבוצים, עד אשר נוצר אצלי גודש מידע שנדרש לסינון. אי אפשר גם בלי להודות לגוגל טרנסלייט, שסייע לי באופן שוטף להבין את המידע הרב שסרקתי בשפה העברית. אז אחרי ההקדמה הזו, הינה הדברים שמוקדשים ל-270 הקיבוצים שפועלים ברחבי ישראל: מדובר, כאמור, בצורת התיישבות כפרית, המייצגת אינטרסים משותפים של שיוויון וצדק חברתי. הקיבוצים הוקמו בארבעים השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (שנוסדה בשנת 1948). הקיבוצים הם למעשה מערכת בעלת שותפות כלכלית, המבוססת על בעלות משותפת, שוויון ושיתוף פעולה בחינוך, בעבודה ובשגרת היום יום. לאחר שהתגברו על קשיים רבים, הצליחו בישראל לפתח קהילות קיבוציות משגשגות, אשר מילאו תפקיד מפתח בממסד ובבניית המדינה. כיום, פועלים בישראל 270 קיבוצים, שבכל אחד מהם מתגוררים בין 40 ל-1,000 תושבים (ובממוצע בין 300 ל-400 חברים). סך מספר התושבים המתגוררים בקיבוצים בישראל הוא כ-13,000 נפש, 2.5 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. חלק מהקיבוצים מזוהים עם אידיאולוגיה מסוימת. רבים מהקיבוצים בנויים באותו אופן: בתי מגורים, בתי ספר וגני ילדים, מגרשי משחקים לכל גיל, חדרי אוכל, אולמות, ספריות, בריכות שחייה, מגרשי טניס, מרפאות, חדרי כביסה, חנויות מכולת ועוד. בעבר היו במרבית הקיבוצים חדרי לינה לילדים, שבהם הם התגוררו בנפרד מהוריהם. ברבים מהקיבוצים יש מפעלי תעשייה, מטעים, גידולים חקלאיים, בריכות דגים, מחסנים ועוד ועוד. הקיבוץ פועל כדמוקרטיה אמיתית. האסיפה הכללית של כל חברי הקיבוץ מגבשת את המדיניות, ואנשי הביצוע קובעים את אופן השימוש בתקציב ובוחרים את החברים החדשים. חברי הקיבוץ יכולים להביע את דעתם. ועדות של הקיבוץ שנבחרו עוסקות בתחומים כמו כלכלה, תכנון, ייצור, בריאות ותרבות. במרבית הקיבוצים פועלים גזבר ומנהל עבודה. פונקציות אלה הם במשרה מלאה, זאת לעומת חברי הוועדות שמכהנים במקביל לעבודותיהם הרגילות. חלק מהרעיון הקיבוצי היה להפריח אזורים מדבריים, ולייצר חקלאות באזורים צחיחים. במשך שנים רבות, הקיבוצים הפכו לעמוד התווך של ענף החקלאות בישראל באמצעות שדות, מטעים, גידולים, חקלאות ביולוגית אבל גם מחלבות, בריכות דגים ועופות. הודות לעבודה הקשה והשילוב של פרקטיקות חקלאיות מתקדמות, השיגו בקיבוצים רבים תוצאות. פעילות הייצור של קיבוצים רבים סובבת עדיין סביב ענף החקלאות, אבל לא רק. כיום קיבוצים רבים עוסקים בתעשיות שונות. השם "קבוצה" נשמע בפעם הראשונה בחוות כנרת שנוסדה ב-1909. באותם שנים הוקם הקיבוץ דגניה, מלשון "דגן", תבואה שניתן לטחון כדי לייצר ממנה קמח ואחר כך לחם. מייסדה של אותה התיישבות ייחודית היה חלוץ יהודי, יוצא מזרח אירופה, שביקש ליצור אורח חיים חדש. דרכם של הקיבוצים הראשונים לא הייתה קלה. הקרקעות עליהן התיישבו היו מוזנחת במשך שנים רבות, והן לא עובדו לחקלאות. מאז עברו הקיבוצים כברת דרך רבה. היום מרבית התעשייה הקיבוצית מתרכזת בשלושה ענפים עיקריים: מתכות, פלסטיקה ומזון מעובד. רוב המתקנים התעשייתיים קטנים, עם פחות ממאה עובדים. במרבית האזורים איחדו הקיבוצים את המשאבים שלהם, כדי להקים תעשיות אזוריות לצורך קידום מיזמים. רבים מהמפעלים ובתי העסק בקיבוצים משמשים עסקים קטנים. לאורך השנים גדל מספרם של הקיבוצים המשמשים לצורך אירוח תיירים. בין השאר יש בהם בתי ההארחה, בריכות שחיה, חוות סוסים, מגרשי טניס, מוזיאונים ומתקני נופש דוגמת פארקי מים. רבים מהקיבוצים מתבססים על רעיון של מוסד עבודה גבוהה. מלבד עבודות קבועות, החברים נדרשים למשרות לתקופות שונות, כמו עבודה במטבח ובחדר האוכל, על בסיס סיבובי בין החברים. הנשים הן שותפות מלאות לעשייה. הן משתלבות באופן שווה במשימות השונות ובכוח העבודה בכל חלקי הקיבוץ.